אל מול הלילה

לפוסטים נוספים בקטגוריה זו:

קטגוריות

הפוסטים השונים בבלוג משתייכים לקטגוריות שונות – הנך מוזמן/ת לבחור בקטגוריה המעניינת אותך.

פוסטים אחרונים מהבלוג

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

ההרצאה המומלצת החודש

אח שלי איוב, שמי זרחין

ספרו החדש המפתיע והמתמיה של הסופר והקולנוען שמי זרחין מחבר הספר "עד שיום אחד", מספר את סיפורו של ילד אחד גנב המפליא להתענן ולגנוב, שחידת דמותו טורדת את מנוחתו של המספר ושל הקוראים כאחד.

לצאת מהקווים - רשמים ממחוזות הנושקים לספרות באמנות, בקולנוע ובתאטרון

ביקור במוזיאון האיסלם בתערוכה:
"ערבסק עכשיו" 

הצטרפו אליי

"אמי הייתה שדה רחב מדי, קודר מדי, נואש מדי, או במילה אחת: מסוכן מדי." (ע' 14)

לא במילים אלו בחרה דלפין דה ויגאן לפתוח את ספרה – "אל מול הלילה"  – על אמה לוסיל, למרות שהיא התלבטה בשאלת הפתיחה כסופרים שקדמו לה ב"שדה הזה זרוע מוקשים והנושא החבוט." (ע' 14) המספרת בחרה לפתוח במותה של האם:

"אמי הייתה כחולה, גוון כחול חיוור מהול באפר, כפות הידיים היו באופן מוזר כהות יותר מן הפנים, כשמצאתי אותה בביתה, בבוקר ינואר ההוא. כפות הידיים כמו הוכתמו בדיו בקמטי מפרקי האצבעות. אמי הייתה מתה זה ימים אחדים." (ע' 11)

אל מול הלילה - כריכה

בקריאה הראשונה אנו נוכחים עמה בחדר, לנוכח גופת האם, בסיטואציה שהיא טעונה בכאב האובדן, ובה בעת כרוכה בפחד קמאי מהגופה. כשאני שבה בקריאה שנייה אל הפתיחה דעתי כבר משוקעת בדימוי של כפות הידיים המוכתמות בדיו, דימוי המטרים את כתיבתה על אמה, והמעיד על החשש להכתים בדיו סמלית את דמותה. ואחר-כך אני נשבית בתיאור הגוונים המתקשרים באחת למוטו של הצייר הצרפתי, פייר סולאז', שחקר בעבודותיו את השחור ואת חשיבות המרקם. במקטע מהמוטו: "מן הכהות הופצה בהירות" כבר מתבהרת משאלתה של הסופרת לחתור גם היא, בכלי אחר – בכתיבה – אל "האור הטמיר הזה, שהגיח מן השחור." במקום אחר אני קוראת דברים נוספים של הצייר: " כשהאור משתקף על השחור, הוא משנה אותו והופך אותו על פיו. הוא יוצר שדה מנטלי משלו."

ספרה של דלפין דה ויגאן הוא ספר אפל במידה רבה, קודר, טעון בהתנסויות קשות ומשנות חיים, כספרים אחרים המתחקים אחר המחוזות האפלים של הנפש האנושית. אולם גם באפלה הזו ניתן למצוא בהירות.

במהלך ההתחקות אחר דמותה האניגמטית של האם, לוסין, הבת נחשפת לנקודות מבטם של בני משפחה ומכרים, אולם היא שבה ומדגישה שהיא כותבת על לוסין שלה, מתוך "השדה המנטלי שלה." שהוא מובחן אפילו מזה של אחותה, מאנון, חרף העובדה שגדלו, חיו וחוו את האירועים המכוננים יחד.

דלפין דה ויגאן

לא אחת כאשר סופרים יוצאים למסעות ספרותיים אל המרחב המשפחתי האינטימי,  הקרוב ורחוק כאחד, הם משלבים בסיפורם המשפחתי קטעים המעידים על תהליך הכתיבה שלהם: על המחקר שכולל מכתבים, ראיונות, לבטים פואטיים ודילמות אתיות. הם מערטלים בפני הקורא את הקשיים הכרוכים בהתמודדותם הרגשית עם חוויות מטלטלות שידעו, וחוויות השבות ומציפות אותם עם הנבירה באירועים ובהתנסויות רגשיות שבחרו שלא לגעת בה עד כה.

יש קוראים ומבקרים שקטעים אלו נראים להם מיותרים, מיגעים ומחבלים במעשה הסיפר. בעניין זה כמו בהכרעות פואטיות אחרות, רשמים אלו נגזרים לא אחת מטעמו של הקורא. אני אוהבת מאוד את השזירה הזו מתוך העניין שלי במעשה הכתיבה. לדידי, קטעים אלו אינן גורעים אלא מוסיפים נדבך נוסף, קומה נוספת או צוהר שבעדו ניתן לחוות חוויה נוספת. מעבר לעניין שלי באופן שבו מנץ ומבשיל הטקסט עד גילומו המוגמר, נדבך זה הופך את הכותב גם לקורא הראשון. זאת ועוד, אופן הבניית הספר הופך את הטקסט, ולו גם למראית עין, מיצירה ליניארית לסינכרונית.

ברי לכל שלעולם יהא הטקסט הספרותי לינארי, ותהינה התחבולות הספרותיות אשר תהיינה (כמו הרומן "קלאס" מאת חוליו קורטאסר[1] שבו מוזמן הקורא לבחור את רצף הפרקים בכמה אופנים), אבל המבט שלנו כקוראים פורם את החוט הלינארי, מתרחק מהדף לנקודה רחוקה יותר, אולי כמו זו המאפשרת לצייר, סולאז', לראות את ההבדלים במרקם השחור. ואם לא קצרה רוחכם בשל השתהותי על אופני הסיפור, כיוון שאתם להוטים לשמוע על הסיפור האישי-משפחתי, אוסיף ואומר שגם ההשתהות אהובה עלי; אני קוראת לאט, אינני מבקשת לגמוע בזריזות מרחבים טקסטואליים. קריאה מקוטעת, פורמת ומהורהרת אינה צריכה להרתיע את הקורא, הגם שהיא מאתגרת את אורך רוחו וגמישותו של הקורא. ולאחר שהשתהיתי על אופני קריאה, אבהיר שבדרך כלל הקטעים המעידים על תהליך הכתיבה אינם אחידים מבחינת ערכם ותרומתם הפואטית או הרגשית לטקסט, והבחנה ביקורתית בין הקטעים השונים מחדדת את רגישותו וחירותו של הקורא.

הרומן הביוגראפי שכותבת הבת ממוקד בדמותה האניגמטית והמורכבת של אמה, ומתרחב לדמותם של הוריה/הסבים, למשפחתם מרובת הילדים, לאירועים הטרגיים הרבים שידעה המשפחה. החל מהתחקות אחר מחוז הילדות החמקמק של אמה ואחיה, עבור לנישואי לוסין, הולדתן של הסופרת ואחותה, אורחות חייהן וילדותן, וכלה בתיאור התבגרותן בצילה של מחלת האם.

הספר מרתק, קראתיו בהינף אחד, שבויה בקורות המשפחה ובתהפוכותיה, ואט-אט התחוור לי שבהתחקות אחר טבען של הדמויות המשמעותיות והמכוננות, כדוגמת הסבתא ליאן והסב ז'ורז', משתנים הרשמים שלי וחומקים משיפוט והערכה חד ממדית. ליאן האם הצעירה, שהילדים הם כל עולמה, מקסימה בחיוניותה ובחדוות החיים שלה, תתגלה בהמשך כמי שסגדה לבעלה ונטתה להתעלם ולהתכחש למעשיו הנפשעים; לגילוי עריות והטרדות מיניות של בתה, חברת ילדות שלה ואף של נכדתה. כך גם באשר לדמותו של האב, שמחד, משתעשע עם ילדיו ומאידך, נוהג בהם בלשון אכזרית ומשפילה. מי שפגע בלוסיל באופן שהשפיע על חייה, ערער אותם עד להתמוטטותה ואשפוזה, הוא גם האב המסור לבנו טום, הלוקה תסמונת דאון. כמו גם החלטתם האצילה של שני ההורים לאמץ את הילד ז'אן מארק שעבר התעללות במשפחתו.

האירועים הטרגיים נמסכים ונבלעים בתוך אורחות חייהם התוססים, הבילויים, אירוח של חברים רבים, כמו גם בהתכנסויות ובחופשות המשפחתיות, כאשר בתוך ההמולה הזו בולטת לוסיל ביופייה החריג, סגירותה ואילמותה. אדלג על אורחות חייהם של לוסיל וגבריאל, אביהן של המספרת ואחותה, על ילדותן, הגרושים והמאהבים, ואעבור אל החלק המטלטל המעיק וטורד מנוחה שבו נחצו חייהן עם התפרצות המחלה של האם, אקרא מעדותה המטלטלת של דלפין: "אחרי מותם של נילס ומילו[2] החלה לוסיל לאבד את אחיזתה במציאות, ומאנון ואני היינו העדות היחידה לשקיעה הזאת." (ע' 156) סיפורה של לוסין מטלטל, מעיק ומקומם, ויחד עם זאת מציף אותנו בחמלה עמוקה. סיפורה מגלם את התהומות אליהם מושלך האדם, ואת ניסיונות ההתמודדות שלו עם נסיבות חייו הקשות. אפשר שהמשפט הלקוני הבא מקפל בתוכו את הפגיעות האנושית: "לוסיל נעשתה יצור קטן ומפורר, מודבק, מוטלא, ולמען האמת, בלתי ניתן לתיקון." (ע' 205)

על אף שהיא הגיבורה המוצהרת של הספר, והיא אכן דמות אניגמטית ורבת פנים, בחרתי למקד את מבטי וקריאתי בבנותיה, הגיבורות הלא רשמיות של הרומן; החיים של שתי הילדות – נערות לצד האם החשה ומתריעה שהיא עומדת להישבר, יצר  עבורן קיום חרדתי תמידי: "לוסיל חיה על זמן שאול ומאנון ואני חיות בצל המאורע או הפרט שיביא לאובדנה." (ע' 157) מאמצי האם לחשוף את פגיעת אביה בה בהיותה בת 16 כשל, כיוון שכל בני המשפחה בחרו בהכחשה והשתקה. דווקא הדיווח המרוחק במפגיע, העדר גינוי מפורש והתייחסות שיפוטית של המספרת מעצימים את תחושת העוול והתדהמה של הקורא על הניכור, האטימות ושרירות הלב של בני משפחתה: "הכול התרחש כאילו החיבור לא נכתב, כאילו דבר לא היה ולא נברא…עד מהרה נוכחה לוסיל בגודל טעותה." (ע' 180)

דלפין דה ויגאן

מרגע התמוטטותה הנפשית של האם משתנה אופן הסיפר; הוא נעשה פרטני ומורחב, ושכזה מעצים את עדותה של הבת-המספרת על האירועים הקשים שנחרטו בה: "31 בינואר 1980 מסמן בשבילי סוג של קריעה ראשיתית, מאלה שנדמה כי הן שורדות בזיכרון ללא פגע, מושרשות בגוף, מאלה שידוע כי לעולם לא יימחו לגמרי, בדיוק כמו הכאב הכרוך  בהן." (ע' 192)

הצורך לדובב ולתמלל את התקף ההזיות שהביא לאשפוזה הראשון של האם, מכביד עליה בשל פגיעת האם באחותה, והיא אך בת תשע וחצי, כשהיא מוסיפה שאחותה "לא טופלה על ידי שום שירות פסיכולוגי", למרות שלדידה של אחותה היה זה אירוע מטלטל ומשנה חיים: "ביום הזה עברו חיי טלטלה בלתי הפיכה. גיששתי באפלה, כסומא בארובה…הזמן הזה יימשך עוד ועוד ואשלם עליו מחיר יקר מאוד. זהו זמן חשוך מרפא." (ע' 197)

לא פחות מכמיר לב הוא כאבה של האם לאחר חלוף ההתקף, והיוותרותה עם רגשות בושה ואשמה: "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים" (ע' 203) והיא רק בת 33. הבת מתארת את מאמצי ההישרדות שלה, את מאבקה המתמשך במחלה ואת ניסיונותיה לתפקד כאם. לשם כך היה עליה למשות את עצמה מהתהומות ולו גם "לשם מראית עין של חיים." (ע' ובשלב מסוים המאבק הנחוש שלה להמציא את עצמה מחדש; התמסרותה ללימודים, העבודה, ההגשמה העצמית מעוררת בה ובקורא התפעלות והערכה רבה לחוסן האנושי המתגלה גם בקרב מי שמהלך כל חייו על פי התהום.

הפרק העוסק בשקיעתה של לוסיל ובאשפוזה הראשון זה, שלקראתו הולך ונבנה הספר, כחקירת הסיבות והנסיבות – המשפחתיות או התורשתיות- הוא הפרק המטלטל רגשית והמשמעותי ביותר מבחינה חברתית. הוא חושף אותנו למצוקתו של החולה המתמודד עם חולי נפשי, כמו הפרעה דו-קוטבית – מאניה-דפרסיה: "במעגליות נואשת ובלתי פוסקת התנדנדה (האם) בין מצבים של שלהוב חושים מטורף לבין תקופות של אפאתיה עמוקה." (ע' 198)

ולא פחות חשוב – הוא  מנכיח את בני המשפחה הקרובה ומאיר את קשיי ההתמודדות היומיומית שלהם עם החולה: החרדות, חוסר האונים, אי-ידיעה, חמלה אך גם בושה ומבוכה, עייפות מנטל האחריות, כעס ותסכול. "למדנו מוקדם מדי שהחיים עלולים לקרוס בלי שום התראה מוקדמת, ושום דבר אינו יציב באמת." (ע' 257) הפחד המתמיד מנפילות חוזרות (באשפוז הראשון הייתה המספרת רק בת 17), האירוח של האם בביתה של מאנון, בעוד שדלפין חשה שלא תוכל לשאת את נוכחותה בביתה. ההתמודדות עם "השצף קצף התוסס" שלה כמו גם עם "אילמותה המכלה", עם אטימות וקיפאון מזה ועם הזיות ואלימות מזה. העדר ביטוי להכרת תודה או מחוות גופניות של חום וקירבה מצד האם שהייתה מחופרת בכאבה. גם בתקופות שלוות יותר בחוליה של האם, שהיו הפוגות חיוניות לחידוש ואגירת כוחות, ידעו הבנות עד כמה עולמן שברירי, רדופות פחד וחוסר אונים: "על הצופות האילמות שנהיינו, בקוצר ידנו לשים קץ לסבלה של לוסיל." (ע' 212)

פתחתי את הרשימה הזו בהשתהות על ההתמודדות של הכותבת עם חומרי המציאות המשפחתית שלה, ובמלאכת הכתיבה, אסיים בהתייחסות לתכלית הכתיבה; בתחילת הספר היא תוהה אם תצלח במשימה שנטלה על עצמה ומשיבה: "מה ביקשתי באמת, אם לא להתקרב לסבלה של אמי, לחקור את מתווהו, את קפליו הנסתרים, את הצל שהוא מטיל?" (ע' 35) לקראת סיומו שבה דלפין ומתייחסת לרגשות שהניעו אותה לחקור את שאירע לכתוב עליו: "אני כותבת את הספר הזה כיוון שהיום יש בי הכוח לבדוק מה חודר לתוכי ולפעמים פושט בי…כיוון שאני רוצה להפסיק לפחד שמא יקרה לנו משהו, כאילו אנחנו חיים תחת עולה של איזו קללה…ושהצער אורב לנו תמיד בחשכה." (ע' 211)

 


[1] הרומן יצא בהוצאת כרמל בשנת 2013, בתרגומו של יורם מלצר

[2] האח השלישי במשפחה שמת, הוא התאבד, ונילס היה מאהבה הצעיר של האם, שגם הוא התאבד בגיל 21.

נהנתם? אשמח עם תשתפו:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin
Share on pinterest
Share on print
Share on email

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אתכם

Out of Line

במדור "לצאת מהקווים" שבבלוג שלי אשתף אתכם הפעם ברשמי מתערוכה ששמה דומה: Out of Line. בתערוכה זו אוהבי הטקסט הספרותי יוכלו למצוא דמויות וסיפורים לא מילוליים כי אם וויזואליים.

קראו עוד »

חווית הקריאה

פוסט ראשון לבלוג החדש הוא פוסט חגיגי, מרגש ומשמח עבורי – שמחה בו ובכם/ן. על איזו חוויה אנו מדברים בדברנו על 'חווית-הקריאה'? בחירתי הטבעית היא

קראו עוד »
גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן