חווית הקריאה

לפוסטים נוספים בקטגוריה זו:

קטגוריות

הפוסטים השונים בבלוג משתייכים לקטגוריות שונות – הנך מוזמן/ת לבחור בקטגוריה המעניינת אותך.

פוסטים אחרונים מהבלוג

הצטרפו לרשימת התפוצה שלי

ההרצאה המומלצת החודש

אח שלי איוב, שמי זרחין

ספרו החדש המפתיע והמתמיה של הסופר והקולנוען שמי זרחין מחבר הספר "עד שיום אחד", מספר את סיפורו של ילד אחד גנב המפליא להתענן ולגנוב, שחידת דמותו טורדת את מנוחתו של המספר ושל הקוראים כאחד.

לצאת מהקווים - רשמים ממחוזות הנושקים לספרות באמנות, בקולנוע ובתאטרון

ביקור במוזיאון האיסלם בתערוכה:
"ערבסק עכשיו" 

הצטרפו אליי

פוסט ראשון לבלוג החדש הוא פוסט חגיגי, מרגש ומשמח עבורי – שמחה בו ובכם/ן.

על איזו חוויה אנו מדברים בדברנו על 'חווית-הקריאה'?

בחירתי הטבעית היא במושג המפתח – חוויית הקריאה. לא מושג חדש או מפתיע ואף על פי כן הוא העוגן שלי, נקודת המוצא והמוטו לעבודתי.

הצירוף ידוע ואפילו שחוק, אולם כפי שנהגו רבים וטובים מתחומי הדעת השונים – פילוסופים, סוציולוגים, אסתטיקנים ועוד – חייבים להידרש תחילה למונח המפתח ולהנהירו. מושגי מפתח כמו אהבה, יופי, טוב – כולם מוכרים, ידועים ומובנים, ואף על פי כן מתגלים כאניגמטיים, רבי פנים, והדיון אודותיהם מרתק.    

לפני שאקלס ואהלל את המושג 'חווית הקריאה' אפתח דווקא בחולשתו; למילה "חוויה" יש משמעות מצמצמת ומטעה של התנסות נעימה. אולם כל קורא יודע מניסיונו שמנעד הרשמים שמחולל בנו ספר הוא רחב ומגוון: מעניין, מותח, מרגש, מעורר השראה, מפעים, מרגש, מעציב, מעיק, טורד מנוחה, משעמם, מאתגר אינטלקטואלית, מייגע ומתיש, מתסכל, משעשע, משנה חיים.

ואף על פי כן, לא וויתרתי עליו, גם אם אני מבכרת את הביטוי 'רשמי קריאה', כמונח רחב יותר, ההולם את השונות האופיינית לקהל הקוראים ולמעשה הקריאה. את אמירתו של הסופר הארגנטינאי ארנסטו סבטו, אימצתי לי כמוטו המגלם את טיבה האישי והפלורליסטי של הקריאה:

"מגוון רחב של בני-אדם עשויים לקרוא אותו ספר עצמו, כאילו הוא ספרים שונים ורבים לאין-ספור."

אני מאמצת את ה'חוויה' מכיוון שההתנסות הזו – ויהיה טיבה אשר יהיה – נשכח לא אחת, או לכל היותר נארז במילים אחדות: אהבתי, לא אהבתי, לא התחברתי, לא נפלתי מהכיסא… מדהים!

משקל רב, רב מדי, מיוחס לפשרו של הטקסט. קרוב לוודאי ששנים של לימוד ספרות, והוראה החותרת למשמעותו של הסיפור/שיר/רומן, הותירו בנו הקוראים את חותמם. היינו לא אחת כאותם קוראים שהסופר עמוס עוז מנגח ללא רחמים בתחילת ספרו האוטוביוגראפי: סיפור על אהבה וחושך. בלשון ישירה, אפילו בוטה, הוא מתאר את הקורא הרע:

"מה רוצה הקורא הרע, הלוא הוא הקורא העצל, והקורא הסוציולוגי, והקורא הרכלן-המציצן? במקרה הרע, מצוידים באזיקי פלסטיק, הם באים לקחת ממני את המסר שלי, חי או מת. "שורה תחתונה" הם רוצים. את "מה רצה המשורר לומר" הם באו לקחת. שרק אסגיר לידיהם "במילים שלי" את המסר החתרני, או את מוסר ההשכל, את הנדל"ן הפוליטי, את "השקפת העולם".

"הקורא הרע בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים"

 

אולי הקורא אינו כה רע, אך רע מה שאירע לו, ורע מה שניתב אותו למסלול אחד, המסיח דעתו מהחוויה גופא. אשר על כן יקרים לי מאוד דבריה של הוגת הדעות, חוקרת התרבות והסופרת סוזן סונטג:

"במקום רטוריקה נחוצה לנו ארוטיקה של האמנות"  

אנחנו לא נוותר, חלילה, על המשמעויות הגלומות בטקסטים, ובוודאי שלא על  שיח מלומד, תיאורטי ואנליטי, אך חשוב בעיני לתת קדימות לחוויה, להתנסות, שהיא תהווה 'פרוזדור' לשיח האקדמי, שהוא אינטלקטואלי מטבעו.

את כל המפגשים הספרותיים שלי אני נוהגת לפתוח בשאלה כיצד התרשמתם מהספר? איזו חוויית קריאה זימנה לכם הקריאה בספר שבו נדון עתה?

שאלה זו, לא זו בלבד שהיא ממקדת את תשומת הלב בהתנסות הרגשית או האינטלקטואלית,  היא גם מנכיחה את הקורא, את מקומו המכריע בכינון מובנו של הטקסט, ובערכו האומנותי. לא בתוכן, עדיין לא, לא בביוגרפיה של הסופר, לא כעת, אלא בטעמו ובהעדפותיו הפואטיות של הקורא.

לעיתים הם יעלו בקנה אחד עם רשמיהם של השותפים לקבוצה, קהילת הקוראים שהתכנסה יחד לחלוק רשמים, לעיתים לא. יש שעמדותיהם של הקוראים יתיישבו עם מה שנראה כעמדותיו של הטקסט, ויש שהקוראים יחתרו תחתן. ככל שירבו הרשמים, על הניואנסים השונים ביניהם, כך ייטב. 

כך או כך, ההשתהות וההתכוונות פנימה אל חוויית הקריאה, שהיא אינטימית מעצם טיבה – שהרי היא מתחוללת בין הקורא לבין הטקסט  – ההשתהות הזו מעשירה את חווית הקריאה, כמו גם ההיחשפות וההיפתחות לאופני קריאה שונים – לאופני הקריאה שלי, כמנחת המפגש, ולאלו של המשתתפים האחרים בו. באופן הזה החוויה האישית נמזגת בזו האחרת.

"לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו. בכל פעם שספר מחליף ידיים, בכל פעם שמישהו מעביר מבט על דפיו, הנשמה שלו גדלה ומתחזקת."

קרלוס רואיס סאפון, צלה של הרוח

נהנתם? אשמח עם תשתפו:

פוסטים נוספים שאולי יעניינו אתכם

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן