צבי לוריא, מהנס דרכים בפנסיה בן 72, סובל מתעתועי הזיכרון. כדי לעכב את התפתחות השיטיון מארגנת לו רעייתו תעסוקה במקצועו, כעוזר בלי שכר למהנדס צעיר המתכנן כביש צבאי סודי במכתש רמון. על פסגת הגבעה שבו הם מתכננים לחצוב את המנהרה מסתתרים "שוהים בלי זהות" – אב, בתו ובנו. לוריא אינו מתאבל על הידרדרותו כי אם משועשע ממצבו, השיטיון מתגלה כגורם משחרר ויצירתי המשנה את זהותו; האדם, שהיה בעבר מנוכר וקהה רגשית לקולגות שלו, מגלה רגשות אמפתיה, חמלה ורגשות אבהיים, וגם תשוקה.