בספר זה משרטט פאלאדה דיוקן של החורבן הפיזי והפסיכולוגי שהמיטה מלחמת העולם השנייה על גרמניה. לאחר שהמלחמה הסתיימה, בשלהי 1945, ד"ר דוֹל, איש מתבודד ו"פסימי מתון", חי בפחד מתמיד, ונרדף בלילות על ידי חלומות מסויטים. הוא שואף לגבור על תחושת האשמה הקולקטיבית, אבל אין בכוחו לתקן אף עוולה, בייחוד בתפקידו כראש עיר קטנה בצפון-מזרח הארץ, הכבוש בידי הצבא האדום. ד"ר דול נמלט לברלין, מלווה באשתו הצעירה, ושם השניים מוצאים מפלט בהתמכרות למורפיום. בתיאורו את השיבה לברלין מיטיב הסופר להמחיש את אווירת הנכאים והייאוש ששררו בגרמניה שלאחר המלחמה.