אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירתה שבארגנטינה, אל המקום שפעם קראה לו בית. עשרים שנה עברו, והיא לא נראית ולא נשמעת כמו אותה אישה. אפילו שמה, המבטא שלה וצבע עיניה השתנו. הריחוק הפסיכולוגי שהתפתח בתודעתה והפרספקטיבה שנוצרה מעצם חלוף הזמן, מאפשרים לה לשוב למקום ההוא, למוקד ייסוריה. שאלת השיבה, שמלווה את הספרות מראשיתה, נשאלת גם כאן: האם מתאפשר לאדם להחזיר לעצמו את הזמן שאבד? האם יכולה אישה לשנות או לתקן חיים שתוּעלו לסמטאות הבריחה?
