הספר אשר לאמי – שהוא בה-בעת קינה, שיר תהילה ובקשת מחילה – מוקדש לאם אחת ולכל האמהות: נשים "יומיומיות", פשוטות, אבל גם נשגבות.
בספרו המרגש ביותר, שנכתב לאחר שתיקה ממושכת, ערך אלבר כהן חשבון נפש נוקב ולא-מתפשר עם עצמו ועם עברו, המגולם בדמותה הנפלאה של אמו. מתוך חרטה קודרת על כל אשר בחר להתכחש לו בצעירותו, מתאר כהן בעט חכם ופיוטי את הקשר המיוחד והאמיץ לאמו, מאז שעזבה משפחתו הקטנה את האי היווני קורפו והתיישבה במארסיי שבצרפת, עד לימי הניתוק ולמותה של האם בצרפת הכבושה.
בשפת הגעגועים לזו שכל חייה הוקדשו לו, הוא רוקם את דמותה – כה גאה במסורת אבותיה, כה פאתטית בתמימותה, באהבתה הנצחית לבתה ולבנה, כה בודדה בעולם קר ומתנכר – האם, שהוא, הצעיר אוהב החיים והשאפתן בוש בה, האם, שאת אהבתה וערכיה הפקיר, ועל כך נענש בחרטה ובבדידות.
